על מושגי הלבד, בדידות ופתרונות הפסיכו קריאטיביים 

המושג "בדידות" אינו קשור בהכרח בקיומם או בהיעדרם של אנשים מסביב. האדם שחש בדידות חש למעשה עצב עמוק. הוא חש ריקנות אותה הוא מסביר לעצמו בהיעדר אינטראקציות או מגעים עם אחרים, כפי שאולי היה רוצה. חווית הבדידות היא גם סוג של התרשמות חיצונית על אנשים אחרים, שנמצאים בסיטואציות מסוימות בהן הם לבד מול מצבים מסוימים. זו הסתכלות שיש בה רחמים וחוסר הערכה ליכולתו של האדם ליצור עם עצמו חוויה מרוממת ומיוחדת, ללא שום עזרת אחרים. חווית הבדידות קשורה למצבים מסוימים בהם אדם נמצא בתחושה לא נוחה עם סוג של חוסר מוצא. קיומם של אנשים סביבו עלולה שלא להועיל, עד אשר ימצא בכוחות עצמו את הפתרון המתאים לו וישפר את תחושתו. לא לחינם נהוג לומר שניתן לחוש בדידות גם בקרב חברים רבים. זו חוויה אישית והיא למעשה לא יותר מביטוי של עצב וכאב.

"לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה...”
קיימת מוסכמה חברתית, במידה כזו או אחרת, שלא טוב שיהיה אדם לבדו. מצד אחד ניתן להבין זאת, מכיוון שמרבית בני האדם בנויים לחיי שיתוף, מזוגיות ועד משפחה, וחוסר קיום המצב הזה מהווה סוג של חוסר הגשמה שעלול בהחלט להעיק ולדכא. מצד שני, הישענות יתר על המוסכמה הזו מובילה אנשים רבים להתרחק מאד מעצמם ולהישען יתר על המידה על קשרים ועל אנשים אחרים, מתוך חשש של היוותרות לבד. ההתנהגות שנולדת מתוך חשש קבוע כזה מונעת מהקשרים הבין אישיים להיות כאלה שמאפשרים צמיחה אישית, ומרכיב התלות שבהם גבוה יחסית. מעבר לכך, אדם המבקש את צמיחתו ומימוש יכולות מיוחדות שלו, יתקשה מאד לעשות כן, אם לא ימצא את הדרך אל ה"לבד" שלו, מכיוון שרק שם, בפנים, הוא יכול למצוא, בינו לבין עצמו, את השפה הייחודית שלו, את היצירה האישית שלו, את התרומה המיוחדת שלו לסביבה ולעצמו. בסופו של דבר המצב האידאלי של מרבית האנשים, אך לא לכולם, הוא שלאדם יש שילוב של מרכיבי "לבד" ו"ביחד" בחייו,הוא מסוגל לחיות בשניהם לסירוגין ואף בו זמנית, מפתח עולם משל, בעל אמצעי הגנה מפני חדירת אחרים, ויחד עם זאת מקיים מערכות יחסים מזינות ומהנות, בהן קיים שיתוף ויחסים חיוביים המגברים אצלו את תחושת האהבה.

המושג "לבד" הוא מושג מבלבל מכמה בחינות. האדם אינו מסוגל בשום צורה להיות באמת "לבד" משום שהוא נמצא בכל עת בתקשורת "עם עצמו". “דיברתי עם עצמי" פירושו שיצרתי תקשורת עם עצמי, וזה אומר שהיו מעורבים שניים בתקשורת הזו, “אני" ו - “עצמי". זו לא רק סמנטיקה והתחכמות. אדם אכן מתקשר עם עצמו, אומר ומאזין בו זמנית, מתווכח עם עצמו, פותר לעצמו בעיות ואף מציק לעצמו, מפעם לפעם. קיימת המולה רבה בראשו של אדם, ואפשר בקלות לומר שיש שם אפילו יותר מ"שני מרכיבים".  חווית האי-נוחות של אדם מחוסר דמויות סביבו, אותה הוא מכנה חוויה של "לבד" אינה קשורה באמת בקיומם של אחרים סביבו, אלא באופי הקשר עם עצמו. כאשר מדובר בקשר שמרבית הזמן אינו הרמוני ואינו נעים, יכול אדם לחוש לבד עם עצמו, וזה אומר לחוש שלא בנוח עם עצמו. תחושת ה"לבד" מציינת אם כן ביטוי לקושי ביצירת הרמוניה פנימית, בקושי ביצירת חוויות מהנות בתקשורת הרבה, שמתחוללת בראשו של האדם בכל עת.

כמו במקומות רבים, אם נתבונן בכלים המתאימים, נגלה את תפקידה של הביקורת העצמית ביצירת קשיים ומהמורות בצמיחתו של האדם וביכולתו לחוש שמחה והנאה. בכל הקשור לחוויית ה"לבד" ו"הבדידות" ניתן למצוא מרכיבים גדולים של ביקורת עצמית שמשפיעים באופן משמעותי ואף יוצרים את המצב. הביקורת העצמית המגנה והמוגזמת קיימת בכל אדם, אך ישנם מצבים בהם היא אינה מאוזנת מספיק מול גורמים של אהבה עצמית ושל תמיכה עצמית, ואז נוכחותה יכולה להעיק במיוחד. ביקורת עצמית מוגזמת ונוכחת מדיי עלולה לגרום לאדם להגיע למצבים רבים בהם הוא מאד מתקשה להיות עם עצמו ללא נוכחות אנשים אחרים. ברגעים כאלה הוא עלול לחוש את הביקורת העצמית שלו ביתר שאת, בקול חד וצלול, מבלי שגירויים חיצוניים אחרים יטשטשו אותה. יתר על כן, נוכחות אנשים אחרים מאפשרת לנו להשליך את הביקורת העצמית על אחרים, בכל מיני צורות. היעדרם מותיר את הביקורת העצמית חזקה יותר, נוכחת יותר ומעיקה יותר.

היצירתיות הרגשית (מושג אותו המצאתי על מנת להבדיל ממושגי יצירתיות אחרים שקיימים כיום – יהיה על כך מאמר נפרד)מבטאת באופן מוחשי את המיוחד והמייחד את האדם. היצירתיות הרגשית מהווה את יישום המטען האישי של האדם עלי אדמות, ומאפשרת לאדם לחוש שהוא מחובר לעצמו ולסביבתו תוך הענקת מתנות של ריפוי והנאה, לעצמו. היצירתיות הרגשית היא תוצר של הקשר בין האדם לעצמו, והיא למעשה יכולה להתבטא רק במידה וקיימת רמה כזו או אחרת של הרמוניה ביחסים בין אדם לבין עצמו, הרמוניה שמתבטאת ביכולתו של אדם להאזין לעצמו, להאמין לעצמו, לתמוך בעצמו ולהוביל את עצמו באומץ, למקומות המיוחדים לו ורק לו.

אהבה עצמית היא המרכיב החיוני שיכול לסייע לאדם הן לצמצם את הביקורת העצמית שלו והן להתקרב ליצירתיות הרגשית שלו. אם התייחסתי קודם לתופעה שבעצם אדם אינו נמצא לבד לעולם, אזי מה שבעצם קובע את תחושת הקיום האנושית מתחיל ברגשות חיוביים של אדם כלפי עצמו ולא לפי כמות החברים הסובבת אותו. אדם נמצא בכל עת "עם עצמו" וזאת בהחלט חוויה של "יותר מאחד". הדיאלוגים שקיימים בתוך האדם ערים ונכוחים מאד, ולא ניתן להמעיט במשמעות ובקיום שלהם. האדם לעולם לא נמצא לבד. מה שחסר לו, פעמים רבות, הוא טיפוח היכולת לחוש רוממות רוח עם עצמו. מה שחסר לו פעמים רבות הוא טיפוח היכולת להעניק לעצמו חיבה, אהבה, טפיחה על השכם, מילות עידוד והערכה, דרבון פרגון פינוק ועוד. כל אלה דברים שאדם יכול ואמור להעניק לעצמו והם יקבעו במידה רבה את תחושתו של "אני לבד" או "אני בודד", לעומת "טוב לי עם עם עצמי" ומכאן גם "טוב לי לפעמים עם עצמי וגם טוב לי לפעמים בנוכחות אלה ואלה".

אדם שמסוגל לפעול לצמצום הביקורת העצמית שלו מזמן לעצמו חיי חברה בקרבת אנשים שיפגינו כלפיו פחות ופחות ביקורת. בחברת אנשים כאלה יוכל להוסיף ולטפח את יחסיו עם עצמו, לחוש פחות לבד וגם יגביר את ההנאה ממערכות היחסים שלו. אדם שמטפח את האהבה העצמית שלו מפתח קשרים עם אנשים שמהדהדים לו שהוא טוב, ראוי ואף נהדר. יחסים כאלה עשויים כתגובה להוסיף לאדם תחושת אישור והנאה מעצם היותו מי שהוא. זה מתחיל באהבה עצמית, ויכול להמשיך גם כתוצאה של פידבקים חיוביים שמגיעים מאנשים שהיחסים עמם הם כבר תוצר של האהבה העצמית.

אדם שמסגל לעצמו דרך לביטוי היצירתיות הרגשית שלו וחש, מדי פעם לפחות, תחושות של רוממות רוח מהביטוי הייחודי שלו, זוכה לרגעי "חיבור" מיוחדים. הביטוי היצירתי הרגשי של האדם מחבר אותו למקורות עמוקים ואישיים, מקורות הרוח של האדם ומקורות הקיום שלו, אותם אינו יכול להסביר במילים רציונליות. תחושת החיבור הזו גורמת לאדם "לחוש שהוא נמצא בבית" וזו תחושה נפלאה, מיוחדת שאין בה שום שמץ של אי נוחות מהיותו של האדם, מדי פעם, לבדו.

אדם לא יוכל באמת לצמצם את הביקורת העצמית שלו אם לא יעניק לעצמו רגעים משמעותיים של זמן עם עצמו, ורק עם עצמו. הוא גם לא יוכל לטפח מידה משמעותית של אהבה עצמית אם לא יחווה את חווית הלבד באופן שיגרום לו להתמודד באמת עם מה שמתרחש בתוכו. אדם שלא מתמודד עם חוויות הלבד שלו לא יכול באמת להתחבר עם היצירתיות הרגשית שלו, מכיוון שהיא תוצר עולמו הפנימי המיוחד שלא יוכל להתבטא באופן המקסימלי, אלא כשאדם נמצא עם עצמו ורק עם עצמו. הקול הזה לא יכול להישמע כשיש מיסוך וערפול שלו, עם קולות חיצוניים ,שהובאו לסביבה מתוך החשש של האדם, להיות לבד.

אני יכול להעריך בקלות שמרבית האנשים שקוראים את המסר הזה, עושים זאת כשהם לבד. וטוב שכך. בזמן קריאת המסר יכול לשאול את עצמו האדם - “אני לבד כעת?” אני בודד כעת?” "מה אני יכול לעשות עם ה´לבד´ שלי?”,  "איזה דבר שחשוב לי אני יכול להעניק לעצמי, דווקא כשאהיה לבד, בזמן הקרוב?”.

לא קל להיות לבד, בטח שלא לתקופות ממושכות. מצד שני, אם אינך מבין את היופי והעצמה שיש בקשר בינך ובין עצמך, אז אין לך מה למהר ולדבוק בקשרים עם אחרים. צלול פנימה וצעד באומץ אל המקום הזה, שנמצא אי שם, ובו אתה יכול לחיות בשלום ובחיוך עם עצמך, יותר שעולת במשך היום. במקום הזה ישנה יצירה, במקום הזה יש ריפוי, צמיחה ותובנות עשירות לגבי מי ומה אתה, באמת. האדם שמתפלל אל אלוהיו עושה זאת, פעמים רבות, כשהוא לבד. הוא פונה לאלוהיו מתוך תחושה שאלוהיו מאזין לו. הוא עושה זאת מתוך הבנה או מתוך תחושה, שהוא יכול ליצור קשר ותקשורת עם אלוהיו. אני מאמין שקשר כזה יכול באמת להתרחש רק כשאדם מצליח ליצור קשר טוב עם עצמו, עם מי ועם מה שהוא. האלוהים שבאדם מגיע מתוך חווית האהבה העצמית ומשם גם מתעצמת תחושת השלמות והחיבור של האדם, שיכולה להתרחש בעיקר, כשהוא נמצא לבד, עם עצמו.